Guest Posting by Rabbi Yechiel Goldhaber: תורה שבכתב ובעל פה

תורה שבכתב ושבעל פה – אחת דין ואחת רחמים

ניצני חכמת הקבלה החלו להנץ כבר בשלהי תקופת הראשונים, וניכרים לראשונה בכתבי חכמי פרובנס; היא התפתחה בגוונים שונים בספרד ואשכנז, ועסקה בעיקר בביאור התורה והמצוות. במקביל החלו אורחות חייהם של חכמי הקבלה לחדור טיפין טיפין לכל שדרות העם ולשנות את מנהגיהם. התפשטות ספרי הזוהר, אשר מהם עשו המקובלים כנפיים הן לדרכי ההגות הקבלית והן לצורת ההנהגה, גרמה לשינויים המעשיים להשפיע באופן מובהק יותר על בני העם. הצעד החריף לקראת התפשטות הקבלה והפיכתה לנחלת הכלל, נעשה לאחר גירוש ספרד, כאשר שני המאורות הגדולים, הרמ"ק והאר"י, פתחו את שערי תורתם, ומאז התפשטה חיש מהר בכל קהילות ישראל.

בשבוע שבין יום השנה לבעל 'ישמח משה' (כט בתמוז) ליום השנה של האריז"ל (ה באב), אתמקד בהנהגה מסוימת שחידש האר"י, ויש לה זיקה כלשהי לתורת בעל 'ישמח משה'.

*

נאמר בתורה (שמות כא כד-כה): "עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל, כויה תחת כויה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה". פשוטו של מקרא הוא דין של עונש גופני על מעשה חבלה באדם, בעוד בתורה שבעל פה ההלכה היא שהחובל חייב ממון בלבד, ועונש הגוף איננו מתבצע. הלכות אלה נחשבות בין המקרים הבולטים של פער בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.

בפירוש הרקאנטי על אתר עמד על קושי זה: "כבר ידעת כי זה הפסוק אמרו רבותינו ז"ל שאינו כפשוטו אלא לממון, גם פסוק 'כאשר יתן מום באדם כן יתנן בו', הכוונה בו לממון, דבר הניתן מיד ליד, וכן 'וקצותה את כפה' וכן 'בעליו יומת'. ואולי תשאל, אחרי שאין הכוונה בו ככתבו – למה נכתב כך, לתת מקום למינים לרדות? והתשובה היא מה שאמרו רז"ל שבעים פנים לתורה, ופירוש המצוה כפי פשוטה ניתן בתורה שבעל פה ואחריה נלך, אמנם בא לשון הפסוק בענין אחר – שיובנו בו הפנים האחרים שלא היו מובנים בלתי הלשון ההוא. דוגמא לדבר, אמרו 'עין תחת עין', האמת הוא כפי הקבלה כי החובל בחברו חייב בחמשה דברים, אמנם נכתב כך לסוד גדול מאוד... כי דברי תורה יש להם פנימי וחיצון, גלוי ונסתר, שנאמר: אחת דבר אלהים וכו'".

בספרו 'ישמח משה' (פרשת משפטים, קעג טו"א), מנסה רבי משה טייטלבוים מאוהל למזג בין פשוטו של מקרא זה לבין קבלת חז"ל, באופנים שונים. האופן האחרון המובא בדבריו הוא על פי מה שכתב האר"י, "שתורה שבכתב היא דין מפי גבורה שמענו, ותורה שבע"פ הוא רחמים", ועל כן משורת הדין שישלם עין תחת עין ממש, אלא שתורה שבע"פ מקילה מצד הרחמים.

הבחנה זו בין תורה שבכתב ותורה שבע"פ היא חידושו של בעל 'ישמח משה', ששנה אותה ושילשה; לא זו בלבד שלא מצאנוה בדברי האר"י, אלא שדברים הפוכים למדנו. בישמח משה סוף פרשת אמור (לד טו"ב), מביא מאמר מופלא מספר 'קהלת משה'1 המבאר בתוך דבריו מאמר חז"ל (סוכה ו ע"ב): "כי אתאי הלכתא [הלכה למשה מסיני] – לגרע", היינו להקל, שבמקום דופן שלישי לסוכה, דיינו בטפח. ומוסיף עליו בישמח משה ומבקש לבאר מדוע אכן הקילו חז"ל ממה שכתוב בתורה, ושוב מקדים את דברי האר"י הנזכרים, שתורה שבכתב היא בחינת דין ועל כן היא מחמירה, ואילו תורה שבע"פ היא בחינת רחמים ולפיכך הקילה. רבי משה טייטלבוים מוסיף ומספר שבדרשתו ל'הושענא רבה' השתמש במאמר זה כדי לעורר רחמים, שמתוך כך אפשר להסיק את גודל רחמיו ית' עלינו, שהעניק לחכמים כח להקל לפנים משורת הדין.

בפרשת דברים (צ טו"ב) חוזר בעל 'ישמח משה' על שני מאמריו המוזכרים, ובהתאם לזאת מנמק את הנהגתו של האר"י שאין ללמוד מקרא בלילה: "ידוע שתורה שבכתב הוא דין, על כן אין ללמוד בלילה, ושבע"פ הוא רחמים", ולפיכך זמן לימודה של תורה שבע"פ היא בלילה.

אחרי חיפוש רב מצאנו שכל חכמי הקבלה כתבו בדיוק להיפך, שתורה שבכתב היא בבחינת חסד ותורה שבע"פ בחינת דין. ואלו הם: רבנו בחיי כותב על הפסוק 'כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו': "בא לרמז על מידת יום ומידת לילה... לרמז כי ספר תורה כלול מן הרחמים והדין: תורה שבכתב ותורה שבעל פה"2; רבי יעקב סקילי (תלמידו של הרשב"א) מפרש את הפסוק 'להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות', שהיום והלילה הם כנגד תורה שבכתב ושבעל פה: "תורה שבכתב היא החסד, והיא ניתנה בבוקר, ותורה שבעל פה היא האמונה, כי לא ניתנה בכתב אלא להאמין בקבלתה"3; רבי מנחם רקנאטי (ראש פר' יתרו) מביא את דעת ספר הבהיר (סי' קלג): "מאי ניהו חסד היינו תורה... ותורה שבע"פ ממדת הגבורה"4, אמנם הוא עצמו מביא דעה קצת שונה: "וי"א כי תורה שבכתב יוצא ממידת הרחמים... ולדברי הכל תורה שבע"פ משמעותה דין ושבכתב חסד ורחמים".

וכן מפורש בזהר (ח"ב קסא ע"ב): "תורה שבכתב איהו הוי"ה [שהוא רחמים], תורה שבע"פ איהו דכתיב אלהים [שהוא דין]". וברע"מ (משפטים דף קיח ע"ב): "תורה שבכתב אתיהבית מימינא, ותורה שבע"פ אתיהבית משמאלא"5.

וכן מפורש אצל הני תרי מארי דרזין: הרמ"ק6והאריז"ל, ואחריהם כל גדולי המקובלים7.

אך מצאנו דברים דומים מעט לדברי בעל ישמח משה אצל "הרב החסיד המקובל קדוש יאמר לו" (לשון שה"ג בערכו), רבי רפאל עמנואל חי ריקי, שביאר את ההבדל הפנימי בין שתי התורות, בביאורו לפסוק 'כל אורחות ה' חסד ואמת': "חסד זו תורה שבכתב שהיא נמשלת למים – סוד החסד, ואמת היא תורה שבע"פ הכלולה בש"ס, משנה בואו [כנראה שכוונתו לאות וא"ו] של אמת, ואף היא אמת, כי כולם ניתנו מרועה אחד, ואינה חסד בתורה שבכתב, כי התורה שבע"פ להחמיר באה ולא להקל, ואע"פ כן אינו ראוי לקרוא אותה בשם דין, שיורד שני מדרגות מחסד, כ"א אמת שיורד מדרגה אחת, שסוף סוף 'אין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה', וזו היא מידת הרחמים, שהיא מידת אמת ולא מידת הדין"8.

על כל פנים נמצא שדברי בעל ישמח משה מחודשים ביותר, ובודאי שאינם ממקורו הטהור של האריז"ל.

מכל מקום החרה החזיק אחריו נכדו בעל ייטב לב שכתב באותו סגנון, ומן הסתם שאב מבארו הזך של זקנו הגדול, על אף שלא הזכירו, ואקדים לדבריו הקדמה קצרה.

מפורסמת דעת האריז"ל שאין ללמוד מקרא בלילה, ודבריו גרמו להדים רבים בעולם ההלכה, ורבים מבעלי הלכה קיבלו את דבריו וגם פלפלו בהם9.

ואלו דברי האריז"ל בשער המצוות (פר' ואתחנן): "שתורת הקבלה באצילות, והתלמוד בבריאה, המקרא בעשיה... לפי שהמקרא בעשיה אין ראוי בלילה לעסוק בהם, כיון שהלילה עצמה היא בחינת שליטת העשיה והכל הוא דינים, ואין ראוי לעורר אז את הדינים".

איברא, בהנחה שתורה שבכתב היא בחינת חסד ורחמים, אדרבה יש להעדיף ללמוד אותה בלילה דוקא, כדי למתק את הדינים. החיד"א כבר עמד על קושיא זו, ואלו דבריו: "לכאורה יפלא, כי תורה שבכתב היא כנגד שם הוי"ה ותורה שבע"פ נגד שם אדני, וא"כ מקרא הוא רחמים ומשנה דין, ונראין הדברים הפכיים ח"ו". ומשתדל החיד"א ליישב: "וזה שנים רבות ששמעתי משם הרב עיר וקדיש מהר"ם פאפריש ז"ל, דבחינת המקרא עליונה מאוד ומתפשטת עד העשיה, וע"י לימוד מקרא מברר מן העשיה, ולכן אין לקרוא מקרא בלילה לפי שמבררת מן העשיה והלילה בחינת עשיה, ואין ראוי לעורר הדינין. ע"כ שמעתי לפי הרשום בזכרוני. ולפי זה בחינת המקרא היא רחמים מדת יום, אך שיש לו כוח לברר בעשיה ומשו"ה אין לעורר הדינין"10.

ביאור הדברים כך הוא: אכן שורש התורה הוא חסד, אבל ההתעסקות בתורה שבכתב מעורר את התיקון בעולם העשיה ומעורר דינים.

רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, בעל 'אבני צדק', רבה של סיגט (תקס"ח-תרמ"ג), נשאל מאת רבי נפתלי שרייבר מו"צ בקליינורדיין, בעל 'מעטה נפתלי' (תלמיד בעל כתב סופר), היות והתחיל להרצות שיעור בלילה בחומש עם פירוש רש"י, לבו נוקפו שמא אינו נוהג כראוי ויש לחשוש לדעת המקובלים. רבה של סיגט דן בדברי המקובלים והוסיף להם תבלין: "על פי מה שכתב האר"י במקו"א כי תורה שבכתב הוא דין, ותורה שבע"פ הוא חסד... קורין מקרא שהוא דין, ובלילה שליטת הדין (פע"ח שער טו פ"ב) קורין משנה שהוא חסד לאכללא זה בזה ולהמתיק הדין", ומוסיף שלאור הקדמה זו מפרש האר"י את דברי הגמרא (מכות כב ע"א) "בספר תורה כתוב ארבעים יכנו, ואתי רבנן ובצרו חדא"11.

רבי שבתי ליפשיץ מו"ץ בעיר אורשיווא12תמה על דברי 'אבני צדק', מהמובאות בזוהר, שהתורה שבכתב היא בחינת חסד ושבע"פ היא מצד הדין, ונשאר בצ"ע, וממשיך: "וכן הראיתי דברי מרן לפני אדוני אבי [ר' יעקב יצחק] הק' המקובל13, ואמר לי שלא מוזכר כן בשום מקום בדברי המקובלים כמו שכתב מרן ז"ל"14.

וראה זה פלא. מצאתי כמה מגדולי רבני הונגריה שכתבו בדיוק כהני שני צדיקים לבית התמר, אם בשמם ולפעמים בעלום שמם. רבי יהודה מודרן מסיגט כתב מאמר בענין 'ונשלמה פרים שפתינו' בהקדם "על פי מ"ש האריז"ל כי תורה שבכתב דין, ותורה שבע"פ חסד"15, ובטוחני שלקחו מבעל ישמח משה. רבי שמואל דוד יונגרייז רבה של יארמוט (כיהן שם בין השנים תרכ"ח-תרנ"ב) נשאל מאת תושב עירו – רבי שמואל בלוי, האם נכון לחשוש לדברי האומרים שאין ללמוד מקרא בלילה, "והטעם הוא כי תורה שבכתב הוא דין, ותורה שבע"פ הוא חסד ולילה הוא שליטת הדינין...", הרי שנגרר בתר טעמו וחידושו של 'אבני צדק'16. רבי שאול בראך אב"ד קאשוי כותב בדרוש על הפסוק (תהלים יט יא) 'הנחמדים מזהב ומפז רב', שזהב מרמז לתורה שבכתב, "כפי שכתבו בשם האר"י הקדוש שהוא בבחינת דין" (מקורו בתקו"ז, תי' א), וכן מראה הזהב הוא דין, ו"מתוקים מדבש מנופת צופים" מרמז לתורה שבע"פ, (וכן כתב בזוהר פר' ויחי שתורה שבע"פ מרמזת לדבש17. רבי שלמה זלמן עהרנרייך, רבה של שאמלוי, ביאר את הרמז המפורסם על אותיות 'גמרא': גבריאל מיכאל רפאל אוריאל, על פי דברי הזוהר (?) שתורה שבכתב היא בבחינת דין ותורה שבע"פ היא בבחינת רחמים, ואסמכתא לכך, שעל פי תורה שבכתב אסור לעמוני ועמונית לבוא לקהל, ובאה תורה שבע"פ ודורש עמוני ולא עמונית! לפי זה מבאר את הרמז של אותיות גמרא, שאפילו גבריאל הוא מלאך של מידת הדין, מתהפך לרחמים, לכן גבריאל קודם למיכאל, שמתהפך מדין לרחמים18.

רבי ישראל אב"ד פיקוב ובארדיטשוב, בנו של בעל 'קדושת לוי', כתב כעין מהלכו של בעל 'אבני צדק', שלפעמים תושב"כ קודמת ולפעמים תורה שבע"פ קודמת. והכלל, כאשר ישראל צריכים למידת גבורה לעשות נקמה באויביהם – תושב"כ קודמת, וכשצריכים לרחמים – תורה שבע"פ קודמת. וכן מבואר בספר 'שערי אורה', כי תושב"כ מדת גבורה ותורה שבע"פ מדת הרחמים. וכן מרומז בזוהר (בראשית מח ע"ב): "אשר לקח מן האדם, בגין דהא מתורה שבכתב נפקת, לאשה דהא אורייתא מסטרא דגבורה אתייהבת"19.

אוסיף כאן שתי פרפראות הקשורות לענייננו.

יש אומרים שכפיית הר כגיגית היתה רק על תורה שבע"פ, מפני שיש בה דקדוקי מצות ויגיעה וצער, ובכך מתורצת קושיית התוס' למה היה צריך לכפות ההר כגיגית, הרי קיבלוה מרצון באמירתם "נעשה ונשמע", אלא שהקבלה מרצון היתה על תורה שבכתב, והכפייה היתה על תורה שבע"פ דייקא20. ויש לנמקו, הואיל ותורה שבע"פ היא ממידת הדין, קבלתה קשה טפי מתורה שבכתב!21.

חז"ל מוסרים (ירושלמי שקלים פ"ו ה"א) שהתורה היתה כתובה לפני הקב"ה אש שחורה על גבי אש לבנה, ורבי חיים פאלאג'י הוסיף על כך תבלין, שזה בא לרמז שתורה שבכתב היא אש לבנה שהיא בבחינת חסד, לעומת תורה שבע"פ שהיא בבחינת גבורה, היינו אש שחורה22